<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער העשרים ושלוש</h1>
<h2>דף מח:</h2>
בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ה ע"ב] אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שעבודה דאורייתא ומה טעם אמרו מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין משום פסידא דלקוחות אי הכי מלוה בשטר נמי התם אינהו דאפסידו אנפשיהו ורבא אמר אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין מאי טעמא שעבודא לאו דאורייתא הוא ומה טעם אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים בני חורין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין א"ה מלוה על פה נמי התם לית ליה קלא. ורב ושמואל אמרי תרווייהו מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות מאי טעמא שעבודא לאו דאורייתא ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות מאי טעמא שעבודא דאורייתא וקא מסיים בה התם אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. ובפרק קמא דקדושין [י"ג ע"ב] מייתו לפלוגתיהו דרב ושמואל ודרבי יוחנן וריש לקיש. וקאמר רב פפא התם הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שעבודה דאורייתא, ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. והריא"ף ז"ל פסק בפרק גט פשוט כעולא משום דרב פפא דהוא בתרא פסק כותיה בפרק קמא דקדושין, והאי (דפסק) [דפסיק] בפרק גט פשוט [ב"ב שם] [ואמרינן] דגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא, לאו דפליגא דידיה אדידיה אלא הא קא משמע לן דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא וגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין. משמע דסבירא ליה לרבנו ז"ל דשעבודא דאורייתא, אלא שהרמב"ן ז"ל כתב בחדושיו בפרק קמא דקדושין דרב פפא סבירא ליה בפרק גט פשוט שעבודא דאורייתא ולא הספיק לו תירוץ הריא"ף ז"ל, והביא ראיות מפרק הכותב [כתובות פ"ו ע"א] דרב פפא סבירא ליה (בשעבודה) [דשעבודא] לאו דאורייתא הוא. והגאונים נתחבטו בזה כגון רבנו האיי ז"ל בתשובה. ורבינו חננאל ז"ל בפירושיו, ורבינו תם ז"ל כתב שזו מהסוגיות המתחלפות בתלמוד, ומכל מקום סבירא ליה לרבנו הרמב"ן ז"ל דשעבודא דאורייתא דרב הונא בריה דרב יהושע הכי סבירא ליה בפרק הכותב ורבי יוחנן וריש לקיש הכי סבירא להו וקיימא לן דכל רבי יוחנן ורב ושמואל הלכה כרבי יוחנן, וסוגיין בפרק הנזקין [גיטין נ' ע"א] וריש פרק הגוזל זוטה [ב"ק קי"א ע"ב] דשעבודא דאורייתא, וכן היא דעת הריא"ף ז"ל כמו שכתבתי, וכן [פסק] הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות מלוה ולוה [ה"ד] דמלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות וטעמא משום שעבודא דאורייתא. תנן התם [ב"ב קע"ה ע"א] המלוה [את חברו] בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין. וקא בעי שמואל עלה בפרק מי שמת [שם קנ"ז ע"א] דאקנה מהו כלומר המלוה את חברו כל נכסים שהיו ללוה בשעת ההלואה משועבדים למלוה לפיכך מוציאם מיד הלקוחות דשעבודא דאורייתא ונכסים שקנה אחר ההלואה לא משתעבדי, וקא בעי שמואל אם כתב לו דאקנה אי משתעבדי או לא ואליבא דרבי מאיר [ב"ב ע"ט ע"ב] דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לא תבעי דודאי קנה, כי תבעי לך אליבא דרבנן דאמרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומניה לא תבעי לך דאפילו מגלימא דעל כתפיה, כלומר אם כתב לו תגבה ממני גובה אפילו מגלימה שעל כתפו, אלא כי תבעי לך דאקנה וקנה ומכר או קנה והוריש מאי, ומסקנא אם תמצא לומר משתעבד לוה ולוה וחזר וקנה מהו לקמא משתעבד או לבתרא משתעבד, אמר רבינא מהדורא קמא דרב אשי אמר לן ראשון קנה ומהדורא בתרא אמר לן יחלוקו והלכתא יחלוקו. ומשמע אפילו לרבנן דאמרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אי כתב לו דאקנה קנה דבשעבודא גמר ומקנה, וכן כתבו עלה התם ובעל העטור ז"ל כן כתב באות אחריות. וכבר כתבתי למעלה דיני המשעבד מטלטלי אגב מקרקעי בשער אסמכתא [שער כ"ב]. ואם כתב לו דקניתי ודאקנה מקרקעי ואגבן מטלטלי דלא כאסמכתא כל מטלטלין שקנה יש להם (בין) [דין] קרקעות בענין קנה ומכר וקנה והוריש, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות מכירה [ה"ב]. וכתב הרא"ש ז"ל בתשובה [כלל ע"ט ס"ד] שאם יש מנהג מפורסם יעשו כמנהגם ואם אינו מבורר יעמידו על דין תורה וגובה מן הלקוחות, בספר החשן בסימן (נ"ט) [ס'] ובסימן קי"א. ובכאן לא נהגנו לטרוף בעלי חוב מטלטלין מן המשועבדים אמנם לענין קדימה לגבות כל הקודם בשטר דיינינן בהו הכי. בפרק קמא דמציעא [י"ד ע"א] אמר שמואל שבח שפר ושעבוד צריך להמלך בבעלים. ואף על גב דבשבח לא קיימא לן הכי דהא מותבינן מינה לשמואל דאמר אחריות טעות סופר היא וקא מתרץ אליבא דשמואל דהכי קאמר דאחריות טעות סופר בשטרי הלואה [דלא] יהיב איניש זוזיה בכדי, אבל בשטרי מקח וממכר דעביד איניש דזבין ארעא ליומי צריך לאמלוכי בשבח, ובמסקנא דבין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר אמרינן אחריות טעות סופר וכמו שכתבנו למעלה [שער י"ח] בשער האחריות אם כן לא צריך לאמלוכי ביה. ומשמע לי דוקא בשבח דהוא ענין תלוי באחריות כדאיתא התם בגמרא, אבל שעבוד צריך לאמלוכי ביה. ולפיכך אני אומר שזו היא תשובה על האומרים דאחריות טעות סופר הוא ובכל מה שראוי להשתעבד אמרינן טעות סופר הוא, ונראין דברי האומרים שמי שלא כתב לבעל חובו דאקנה ולוה וקנה ומכר שאינו טורף מהם ולא אמרינן בה אחריות טעות סופר הוא אלא מה ששעבד לו כתב ומה שלא כתב לא שעבד לו כדאיתא בחשן בסימן קי"ב [ו]כן כתב בעל העטור ז"ל וכבר כתבתיה בשער האחריות. בפרק קמא דגטין [י"ג ע"ב] אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה אתמר נמי אמר שמואל משמיה דלוי מלוה לי בידך תנה[ו] לפלוני במעמד שלשתן קנה וטעמא מאי אמר אמימר נעשה כמי שאומר לו בשעת מתן מעות משתעבדנא לך לדידך ולכל דאתי מחמתך. ומסקנא דהלכתא בלא טעמא היא וכו' כדאיתא התם [י"ד ע"א] ובפרק יש נוחלין. ומכאן כתב הראב"ד ז"ל שהכותב לחברו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ומכר השטר וחזר ומחלו אינו מחול, וכן כתבו בספר העטור, וכן דעת הר"ש ז"ל בחדושיו ובתשובותיו [ח"א סימן תתקכ"א], והאריך להביא ראיות על זה ולתרץ כל קושיות שהקשו עליו בזה. אבל אבי זקני הרמב"ן ז"ל כתב שאם מחלו מחול, וכן הרמ"ה ז"ל [בחי' גיטין י"ג ע"ב] וספר התרומות [שער נ"א ח"ז] והרא"ש ז"ל. והרשב"א ז"ל [ח"א סימן אלף ס"ט] נשאל על מי ששעבד גופו ונכסיו והבריח נכסיו אם יחבשו גופו או לא והשיב שאין חובשין גופו ואינו כותב כן לשעבד עצמו ליעשות כעבד אלא הכונה שהוא משועבד כלוה ונכסיו כערבים שבגרירת שעבוד גופו נשתעבד כל מה שיש לו ושיהיה לו אם נשתעבד במה שיקנה. ואף על פי שכתב רבנו אליהו ז"ל שהבעל צריך להשכיר עצמו למזונות אשתו בבעל חוב מודה דאין צריך להשכיר עצמו דדוקא בבעל משום דמספר כתובתה נלמוד ואנא אפלח ואוקיר וכו', וכל שכן לדעת החולקים עליו. וכן כתבו רבינו תם והרא"ש ז"ל [כתובות פ"ה סל"ב] שאין להם לשלוח יד לכופו לשעבד עצמו שיפרע את חובו ואפילו שעבד עצמו בכך בפירוש אינו כלום שלא מצינו שעבוד הגוף אלא בעבד עצמו כנ"ל. בפרק קמא דמציעא [י"ז ע"א] שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שהרי נמחל שעבודו.
